מהי אימפרוביזציה?
פרק זה סוקר את ההגדרות והגישות השונות למונח אלתור, ומציג את הסוגיות והדילמות העולות מהן.
"Improvisation, it is a mystery. You can write a book about it, but in the end no one still knows what it is” – Stephan Grappeli (Nachmanovitch 1990, p.4).
המונח "אימפרוביזציה" (Improvisation) ,אלתור בעברית, נולד ב1786-. מקור המלה בשורש הלטיני "Improviso" שמשמעותו (Steinman 1986) “Not see before”. במאות ה16- וה17-, התקשרה אומנות זו עם הקומדיה דה ל'ארטה. המילה Arte בהקשר זה מציינת את מקצועיותם של השחקנים. בניגוד לשחקנים החובבים שהציגו בדרמה המלומדת, התבססה הקומדיה דה ל'ארטה על מיומנויותיהם של השחקנים באלתור, והפכה את השחקן למרכז) ברוקט 1987,ע'מ 90). נחמנוביץ' מספר שליאונרדו דה וינצ'י היה ידוע כחלוץ האלתור בוויולה דה גמבה ושהוא וחבריו הופיעו וחיברו אופרות שלמות מאולתרות במקום(Nachmanovitch 1990 ,p.7). רק במאה ה19-, עם בוא המהפכה התעשייתית והרציונליות האינסטרומנטלית (הורקהיימר 1974), הופרדו זו מזו אומנויות הביצוע וההלחנה. הצורך בהתמחות הביא לפיצול בין מיומנויות אלו, וכך הופרד האלתור, שהוא המרכיב המהותי בכל תהליך יצירה, מפעולת הביצוע (התיווך).
“Excessive emphasis on specialization and professionalism… composition and performance become progressively split from each other” (Nachmanovitch 1990,p.8).
המושג אלתור מתקשר לרוב לאומנויות הבמה: תיאטרון, מחול, מוסיקה וכו'. אך האם לא כל שיחה בין שני בני אדם היא אלתור?
“Everyday Speech is a case of improvisation” (ibid,p.95).
גרטרוד שטיין מגדירה אימפרוביזציה כיכולת להגיב בכל רגע נתון באופן חדש – "אימפרוביזציה היא להשתמש בכל, להתחיל מחדש שוב ושוב ולהיות במצב של הווה מתמשך" (נהרין 2000, עמ'51).
רות זאפורה, מורה לאימפרוביזציה ומייסדת שיטת הלימוד ACTION THEATER מגדירה :
"Improvisation is the practice of being present" (Zapora 1996,p.25).
ג'נט מיטמן (Mittman,www) מגדירה אימפרוביזציה:
“Improvisation is an immediate, spontaneous art of the present, requiring full attention and awareness in the moment”.
שטיין, זאפורה ומיטמן, אם כך, מתייחסות לאלתור כ"אומנות הרגע" - כיכולת להיות ברגע ולהגיב אליו.
לעומת האמור לעיל, בהגדרה המילונית, ההתייחסות הערכית למושג אלתור היא מסויגת ואף שלילית. ההגדרה המילונית לאלתור (עפ"י Webster’s dictionary) מתייחסת לשתי הפנים של המושג: המעשה והאומנות של האלתור:
1. The act of improvising
2. Something improvised, especially a dramatic skill.
כלומר: פרשנות המלה כפי שהיא מופיעה במילון, הנה כוללנית, מומשגת על ידי עצמה בלבד. עובדה זו גורמת לכך שנוצר צורך להביא דוגמאות מעולם האומנות (מוסיקה -תיאטרון) כדי להבהיר את המונח 'אימפרוביזציה'.
בהמשך הניסיון להבין ולמצוא הגדרות ל'אימפרוביזציה', חיפשתי מלים נרדפות למונח זה. המילה הנרדפת impromptu”" משמעה מהיר ומיידי - תכונות שנותנות ממד נוסף ל'אימפרוביזציה'.
בהמשך החיפוש במילון Webster הגעתי אל המלים הנרדפות הבאות[1]: "שלוף", "בהחלטה של רגע", "לא נלמד", "ללא מחשבה". יש לציין כי ההפכים כולם בעלי קונוטציה חיובית – מתוכנן, שקול, החלטה שהתקבלה לאחר מחשבה, נלמד.
הגדרות אלה מוכיחות בעליל כי ההתייחסות הערכית למלה כבר נכללת בהגדרה שלה.
לסיכום, ההגדרה המילונית נשארה למעשה חסרת מובן, חסרת יכולת אחיזה רעיונית. האלתור מוגדר בתור… מה שעושה המאלתר? זאת ועוד: האלתור הוגדר בתור דבר שלילי - לא מוכן מראש, חסר מחשבה תחילה, לא מכוון, מהשרוול, בלי חזרות, בלי למידה מוקדמת, חסר רשמיות, ספונטני, סתמי, אימפולסיבי, באותו הרגע, מהיר. המילים היחידות שהכילו התייחסות שיכולה להתפרש כחיובית היו ספונטני, מהיר, ו"באותו הרגע". מלים אלה היו גם היחידות שהומשגו ללא עזרת מילות שלילה. כיצד, אם כך, ניתן להסביר הבדלי גישה אלו, בין ההגדרה המילונית לבין השקפתם של נחמנוביץ', זאפורה, מיטמן ושטיין?
צופיה נהרין טוענת כי:
-"בהכללה גסה, ניתן לומר כי התרבות המערבית מדגישה את זיכרונות העבר ואת ההבטחות והתקוות לעתיד. לחיים בהווה יש לעיתים מטען מוסרי שלילי, והם זוכים לכינויי גנאי כגון "חיי הרגע"… ואילו במזרח הרחוק החיים בכל רגע ורגע מחדש נתפסים כבעלי ערך רב, בהיותם המפתח להתפתחות הפנימית וצמיחת הנפש והתובנה" ( נהרין 2000, ע"מ 51).
בספרו של מורה הזן סויינג סצ'יאן, מצאתי את אותו החיבור בין היכולת לחיות את הרגע לבין ההתייחסות הערכית המשמעותית למרכיב הבסיסי באימפרוביזציה – הספונטניות.
“Having wisdom means your clear mind is able to function spontaneously in any situation” (Sahn 1997,p.203).
גם פרוסט ויארו (1989) מתייחסים אל האלתור כאידיאולוגיה המאפשרת לאדם לפתח את העצמי השלם ודורשת ריכוז וחדות ביכולתו לפעול מרגע לרגע מתוך בחירה . הם גם מציינים שזהו הגרעין להבעה וליצירת קשרים.
“The improvisatory act focuses on the gathering of energies, the freeing of possibilities of articulation, an alertness of giving and receiving, the establishment of connection. It too has to do with developing wholeness through developing the sense of self” (Frost & Yarrow 1989, p.145).
האלתור, אם כן, הוא היכולת להגיב בכל מצב, מרגע לרגע, מתוך בחירה ותבונה. האם הספונטניות בלבד מאפשרת תגובה לכל מצב? האם זהו גרעין האלתור? המושג "ספונטני" הוא ערך בעל משמעות כמעט נרדפת למאולתר. היכולת לאלתר מכילה ספונטניות אך באלתור, היכולת ליצור הקשרים חדשים מרגע לרגע, מתוך מודעות, הנה בסיסית ממש כמו הספונטניות. האלתור דורש בחינה מודעת אשר אינה מאפיין הכרחי של הפעולה הספונטנית. עובדה זו מפרידה בין הספונטניות ,האימפולסיבית, לאלתור. אולי הבסיס מההתעלמות מהאלתור כאומנות בפני עצמה וכתנאי ליצירה בכלל, נעוצה באבחנה בדבר הצורך בפיתוח העצמי השלם ובמודעות. בכדי לאלתר אם כן ,דרוש ידע שנכון להיום ניתן כמעט אך ורק כחלק מלימודי האומנויות : התיאטרון, המוסיקה והמחול.
על פי נחמנוביץ':
“To improvise means on one hand not to be constrained by the forces of habit, fear, and conformity and on the other hand not to be constrained to act randomly or impulsively without reference to context, but to be able to perceive the true outline of the situation in which one finds oneself and to act accordingly as the need arises” (Nachmanovitch1990, p.2).
אלתור ,כפי שטוען נחמנוביץ' ,היא היכולת להתייחס לקונטקסט כל פעם מחדש, מבלי להיבלע בתוך הרגל, נוחות או פחד. אם מותר "להמשיך" את עמדתו של נחמנוביץ', אפשר לומר כי האלתור אמנם כולל את הספונטניות, אך הוא עשיר הרבה יותר במובן זה , שיכולת הבחירה בתגובה הנכונה ברגע הנכון היא שמהווה כאן את היסוד המרכזי. התגובה "הנכונה" מותנת באלמנט הבחירה. יכולת הבחירה בתגובה הנכונה במצב העכשווי קשורה קשר הדוק ללקיחת אחריות.
לקיחת אחריות מפעילה את המתח בין המצב לרעיון לכדי תגובה. האתימולוגיה של מושג האחריות חושפת קשרים אלה. באנגלית, "לקיחת אחריות" מתרגמת ל"יכולת להגיב- response-ability " דהיינו, היכולת להגיב (לפעול) במתח הנוצר בין המצב ( ההווה המתמשך והמשתנה) לבין הרעיון, שהוא הקונטקסט הקבוע ו\ או המשתנה (גבולות, אתיקה, מוסר, תכנים, תרבות, סביבה, חומר לימודי- עבר ועתיד) .
המאלתר נדרש לרקד בין לבין, ליצור "גם וגם"- פעולה, שבבסיסה היכולת היצירתית לרקום משמעויות והקשרים חדשים מרגע לרגע.
יתכן, אם כך, שנכון יהיה להגדיר אלתור כיכולת לקחת אחריות וליצור משמעות כל רגע ורגע, כיכולת להתמודד ולבחור מיידית בתגובות בהווה משתנה. כל פעולה היא הרי תגובה. תגובה לקשר בין רעיון ומצב. מצב המשתנה בלי הרף. הווה משתנה.
במובן זה מהווה האלתור את מהות היכולת היצירתית הקיימת בכל אחד מאתנו בני האדם. פוטנציאל המאפשר לנו ליצור הקשרים חדשים מרגע לרגע. היכולת ליצור משמעות.
ויולה ספולין טוענת שכל אחד יכול לאלתר.
“Every one can improvise” (Spolin 1999, p.3).
צבי ינאי טוען שהיכולת ליצור משמעות מקורה במנגנון האינטרפרטציה:
"…האינטרפרטציה חושפת חץ זמן הפוך, אנטי אנטרופי, שכיוונו חופף תהליך בנייה של מבנים מורכבים ממבנים פשוטים, ובמקביל לכך- התגבשותם של דפוסי התנהגות גמישים מצווים גנטיים קשיחים. מכניזמים אלה נבדלים ביניהם על פי דרגת יכולתם לפרש את המציאות, קרי על פי כושרם לעשות שימוש בזיכרון, בייצוגים מנטליים, בדימויים, הכללות, אנלוגיות, הקשרים, מטאפורות, אינטואיציות, אנליזות והיקשים לוגיים לפיענוח תופעות אירועים ומצבי מציאות מורכבים יותר. ..מנגנון האינטרפרטציה האנושי מאפשר לנו להפעיל את חצי הזמן בניגוד לכיוון החד סטרי של האנטרופיה" (ינאי 1991, עמ' 63-64).
ינאי (שם) טוען שיכולת האינטרפרטציה ( היכולת ליצור משמעות) היא בבסיס האנושיות ושאי הודאות מייצגת את המציאות האותנטית והאמיתית.
"אם כל תפיסותינו אינן אלא אינטרפרטציות, אל לנו לראות במגבלות הידיעה ובאי וודאות מצבים פגומים, מעיקים ומדכאים של הקיום האנושי. לא רק משום שאלוהים עצמו כפוף לעקרון האי- ודאות של הארנווזים הקוואנטיים, אלא- ובעיקר- מפני שהאי ודאות ( ולא העובדות הוודאיות והאובייקטיביות כביכול) מייצגת את המציאות האותנטית והאמיתית של העולם" ( שם).
על פי טומסון (1991) היכולת ליצור משמעות תלויה בהסכמתנו לקבל "בלבול" ו"בלגן", ליצור סדר חדש מתוך הסכמה וכמיהה להקשרים חדשים.
“Making new combinations also requires an ability to mess up old ones which means tolerating disorder, chaos and ambiguity” (Mittmman ,www p.8).
אנתוני פרוסט וראלף יארו, בספרם improvisation in drama” “ מגדירים אלתור במובנו הרחב:
“it is immediate and organic articulation: not just response, but a paradigm for the way humans reflect (or create) what happens... in that sense, improvisation may come close to pure 'creativity' - or perhaps more accurately to creative organization, the way in which we respond to and give shape to our world… It may even be something like a skill for living” (Frost&Yarrow 1989,p.2,3).
מיומנות חיים זו, כפי שממשיגים אותה ראלף ויארו קשורה קשר הדוק ליכולת האינטגרטיבית שבאדם ; היכולת ליצור אינטגרציה בינו לסביבה בה הוא נמצא או בהקשר למשמעות; ליצור איחוד והקשרים חדשים בין כל קונטקסט קיים להתרחשות המיידית באותו מקום ובאותו זמן (על פי ינאי [1991] "מנגנון האינטרפרטציה" ).
“Where improvisation is most effective , most spontaneous, least ‘blocked’ by taboo, habit or shyness, it comes close to a condition of integration with the environment or context” ( Frost &Yarrow 1989,p.2).
נחמנוביץ' ממשיג את פעולת האלתור כ-אחד ממאפייני האומנות הבסיסיים:
“Looking in to the moment of improvisation, I was uncovering patterns related to every kind of creativity, uncovering clues as well to living a life that is self-creating, self-organizing, and authentic. I came to see improvisation as a master key to creativity. In a sense, all art is improvisation” (Nachmanovitch 1990,p.6).
הנחת היסוד שהובאה בתחילת העבודה הייתה שאלתור הוא הבסיס לכל תהליך יצירה. עמדה זו נתמכת על ידי נחמנוביץ' הטוען כי אל נכון האלתור הוא היסוד לכל פעולה יצירתית.
כדי לקרוא את התזה במלואה, הקליקו כאן